מידות - 07 - שמחה

תשפ"ה, סמסטר ב'.

בליבה חומה, עמותת ציוני דרך.

תוכנית לימוד בחברותא, שלב א'; מידות טובות

סטודנטים יקרים שלום רב.

תמיד טוב לדבר על מידת השמחה, בפרט בימים שהמצב מאתגר קצת את היכולת להשיג אותה, ובפרט כשפורים מתדפק על דלתותינו ומבקש מאיתנו לשמוח עד דלא ידע.

-        האם יש לשמחה ערך דתי?

-        האם זה משנה ממה מתעוררת השמחה?

-        האם עלולה להיות סכנה בשמחה?

1.    שמחה כחלק מהעבודה הדתית

דברים כח מז: תחת אשר לא עבדת את השם אל' בשמחה ובטוב לבב.

פסוק זה נאמר בפרשת הקללות בתורה, כלומר, העונש של הקללות הוא בין השאר על כך  שלא עבדו את השם בשמחה.

תהילים ק ב: עבדו את השם בשמחה באו לפניו ברננה.

מסכת שבת ל ב עם ביאור שטיינזלץ: "ושבחתי אני את השמחה" - זו שמחה של מצוה, "ולשמחה מה זה עושה" - זו שמחה שאינה של מצוה. ומשבחה של השמחה למדנו שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה סתם, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה.

הרמב"ם בהלכות לולב (ח', ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצווה בהן, עבודה גדולה מאוד היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". הרי שהשמחה צריכה להיות מלווה בעשיית מצוה.

רבנו בחיי (כד הקמח, ערך שמחה): "ולא תמצא בכל ספרי הקדש שישבח השמחה, אלא בענין העבודה וההשגה בהקב"ה... כי הצדיקים שלוחי השי"ת זריזין לעבוד את ה' בשמחה".

מקורות אלו מחלקים בצורה חד משמעית בין שמחה של מצווה שהיא חלק הכרחי מעבודת השם, לבין שמחה סתם, שלה יש פחות מקום.

-        האם לדעתך שמחה שאינה של מצווה היא שלילית?

-        האם לדעתך שמחה שאינה של מצווה יכולה להועיל גם לעבודה הדתית?

2.    שלילת השמחה

קהלת ב ב: לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עשה.

ביאור שטיינזלץ; לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי: "מְהוֹלָל". הצחוק הוא הוללות ושיגעון, וּלְשִׂמְחָה, ועל השמחה אמרתי: "מַה־זֹּה עֹשָׂה?!" מה מקומה?! הניסיון לחיות חיים טובים הולך ומתקהה מאליו. אנשים יכולים לערוך חגיגה אחת ועוד אחת, לשתות יין ולנסות לשמוח, אך עם הזמן מתעוררות בהם השאלות בדבר טעמיהם של הצחוק והשמחה. הבדיחות חדלות מלהצחיק, והשמחה מסתלקת מן הלב.

ברכות לד, עם ביאור שטיינזלץ: אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחאי, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, בעת הגלות, שכן נאמר: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו, א). ורק "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" (שם, ב). שכן אימתי הוא זמן השמחה, בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (שם). ונמסר שאמרו עליו על ריש לקיש שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה…

מקורות אלה שוללים לכאורה את זכות קיומה של השמחה (שאינה של מצווה) או עקב היותה חסרת טעם (קהלת), או עקב החורבן (רשב"י)

-        האם ניתן למצוא היתר ואף תועלת בשמחה יומיומית פשוטה?

-        האם מקורות אלה משקפים את הגישה היהודית שהינך מכיר כיום?

3.    שמחה חיובית גם בלי קשר לדת

דברים כו יא: ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אל' ולביתך, אתה והלוי אשר בשעריך.

פסוק זה נאמר אחרי תיאור מצוות הבאת ביכורים, והוא מתייחס לאכילת היבול שהאדם עושה בבית. פסוק זה איפוא מדבר על שמחה יומיומית ביבול ובפרנסה, ולא על שמחה בעבודת בשם.

ארחות צדיקים שער השמחה: המידה הזאת באה לאדם מחמת רוב שלווה בלבו בלי פגע רע. ואדם המשיג תאוותו, ולא יארע לו דבר המעציב אותו – בזה יהיה לו שמחה תדיר. ומי שיש בו שמחה תדיר – יאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא, ואין זקנה ממהרת לבוא עליו, כמו שנאמר (משלי יז כב): "לב שמח ייטיב גהה".

ה'שם משמואל' (תרע"ה): "ונראה בשמחת פורים ושמחת יום-טוב, לאו בני בקתא חדא נינהו, ששמחת יום-טוב הוא רגש דביקות והיא שמחה פנימית, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצ"ל: 'טעמא דאין מרקדין ביום-טוב, משום שריקוד הוא בחיצוניות האברים, ושמחת יום-טוב הוא בפנימיות'. אך שמחת פורים אינה כן, אלא כעין שהיתה הגזירה עליהם, להשמיד להרוג ולאבד, שהוא בחיצוניות האדם, ונהפוך הוא, על כן השמחה הנצמחת מזה גם צריכה להיות אף בחצוניות האדם, ועל-כן המצוה לבסומי בפוריא, כדי שתהא ניכרת השמחה גם בחצוניות. כאמרם ז"ל (עירובין ס"ה): 'נכנס יין יצא סוד'".

השם משמואל, מגדולי החסידות, מתיר 'שמחה חיצונית', כלומר, שמחה סתם ללא תוכן דתי-פנימי. אמנם את ההיתר הזה הוא משייך לפורים בלבד. בסעיף הבא נראה מה חשבו גדולי חסידות אחרים על שמחה סתם, ואפילו כל ימות השנה.

-        מה התועלת ששמחה מביאה לאדם לפי ה'ארחות-צדיקים'?

-        האם מדובר בתועלת דתית/רוחנית?

4.    בחסידות

ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה כד; מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד… צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד… ושל ח את עצמו בכל אשר יוכל ואפילו במילי דשטותא (=בדברים שטותיים).. כי מלב נשבר בקל יכולין לבוא למרה שחורה (=דכאון) יותר מאשר לכשל על ידי שמחה ח"ו לבוא לאיזה הוללות.

רבי אהרן מקרלין היה אומר: העצבות אינה עבירה, והשמחה אינה מצווה. אולם,למקום שהעצבות יכולה להוריד את האדם-שום עבירה לא תוכל להורידו, ולמקום שהשמחה יכולה להביאו ולהעלות אותו- גם המצווה הגדולה ביותר לא תביאנו לשם.

גדולי חסידות אלה ראו בשמחה אמצעי שניתן גם להגיע איתה למטרה של עבודת השם. אמצעי שמגיע עוד לפני העבודה ולא רק במהלכה. כלומר, גם שמחה סתם יש לה מטרה ותועלת. בנוסף הם מדגישים שהסכנה בעצבות גדולה מה'סכנה' שבשמחה.

-        האם ניתן להגיע לשמחה ב'כוח גדול'?

-        מה מביאה איתה השמחה בחייך?